במטבח קטן כל בחירה דוחקת בחירה אחרת.

כותבים שלוש רשימות: חייב, רצוי ואפשר לוותר. מכשירים מובנים, נפח קירור, מקום לפח, משטח הכנה ואחסון יומיומי מתחרים על אותו נפח. עדיף להחליט במפורש על ויתור מאשר לגלות אחרי ההתקנה שמשטח העבודה הפך לחניית מכשירים.

יחידה יכולה להיכנס בתכנית ועדיין להיות לא נוחה. מבקשים תכנית שמראה דלת מקרר, תנור, מדיח, מגירות ודלתות סמוכות במצב פתוח. בודקים גם ידיות, קיר צד ופינה. אין צורך לנחש מרחקים: הספק צריך למדוד ולהדגים את התנועה בתכנית.

ממפים קבוצות: מזון יבש, כלים יומיומיים, סירים, מכשירים קטנים, ניקיון ומיחזור. לכל קבוצה מצמידים יחידה נגישה. פתרון עמוק או מנגנון מורכב אינו אוטומטית יעיל יותר; הוא צריך להתאים לפריטים ולפתיחה הזמינה.

מבקשים שתי רשימות יחידות נפרדות: למשל, חלופה א׳ עם יחידה גבוהה ותנור בגובה, וחלופה ב׳ עם תנור תחתון ורצף משטח. כך רואים איזה מחיר שייך לאיזו תועלת ולא משווים הדמיות בלבד.

חלקו את הציוד לארבע קבוצות: בישול יומיומי, אכילה והגשה, מזון יבש, ופריטים לשימוש נדיר. בכל קבוצה רשמו את הפריטים הגדולים — למשל סיר רחב, תבניות או מעבד מזון — ואת המקום הנוכחי שלהם. המטרה אינה לספור כל כפית, אלא לגלות מה באמת קובע את נפח האחסון.

דוגמה: מגירה ייעודית לכלים בשימוש תכוף עשויה להיות שימושית יותר עבורכם מארון נוסף לציוד שכמעט אינו יוצא. זו בדיקת שימוש, לא המלצה על מנגנון או מידה. העבירו את הרשימה למתכנן וחברו אותה לרשימת היחידות במפרט.